<h1>עץ חיים לרבינו יעקב ב"ר יהודה חזן מלונדרץ הלכ' שבועות פ"א</h1>
<h2>דף יט:</h2>
ארבעה מיני שבועות הן, א', שבועת בטוי, שכת' [ויקרא ה'], כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להטיב. ומתחלקת לארבעה חלקים, שתים להבא ושתים לשעבר, שנשבע על (דבוב) [דבר] שעבר שעשה מעשה, שאכלתי ושזרקתי צרור לים או שדבר פלוני על פלוני, או שלא עשה, שלא אכלתי וכו'. או שנשבע על דבר העתיד להבא, שאוכל, שאזרוק, או לא אוכל. אם החליף בכל שבועות אלו הוי שבועת שקר ובמזיד לוקה משום לא תשבעו בשמי לשקר [שם י"ט], שוגג מביא קרבן עולה ויורד. ואין שבועת בטוי נוהגת רק בדבר שאיפשר לו לעשותן בין להבא ועבר.
ב', שבועת שוא, ומתחלקת לארבעה חלקים, א', שנשבע על דבר [הידוע] שאינו כן, כגון על שמים שאינו שמים ואבן שאינו אבן. ב', שנשבע על דבר שידוע לכל שהוא כן, כגון על שמים שהוא שמים. ג', שנשבע לבטל מצוה, שלא ילבש תפלין, לא ישב בסוכה, לא יאכל מצה או יתענה בשבת וי"ט. פסק רב יהודאי גאון שבכלל זה מי שנשבע שלא ליכנס בתקנת הקהל וכן איתא בתשובת הגאונים, רבינו יצחק ב"ר ורבינו יוסף טוב עלם. ד', שנשבע [על] דבר שאין בו כח לעשות, כגון שלא יישן שלשה ימים רצופים. כל נשבע כך במזיד לוקה משום לא תשא את שם יי אלהיך [שמות כ'], שוגג פטור מכלום.
ג', שבועת פקדון, שיש בידו ממון חבירו שהפקידו או הלוהו או עשקו או גזלו או מצא אבידה וכפר עובר לא תכחשו [ויקרא י"ט], ולא לוקה. ואם נשבע לשקר על שכפר לוקה משום לא תשקרו איש בעמיתו [שם]. ומשלם קרן שכפר עם חומש ומקריב אשם ודאי בין מזיד בין שוגג, שנאמר [שם ה'], וכחש בעמיתו בפקדון וגו' והיה כי יחטא ואשם, ולא נאמר, ונעלם, לחייב על שוגג כמזיד, אם יזיד בממון שנתחייב(ו) [בו] וידע בו בשעת שבועה, שאם שגג ולא ידע שיש ממון בידו מחבירו וכפר ונשבע ואחר ידע אנוס ופטור. או לא ידע שאסור לישבע לשקר על כפירת ממון פטור. ושגגת שבועת הפקדון היא כגון שנעלם ממנו אם חייבין קרבן עליו או לא, וידע שאסורה ושיש אצלו ממון.
ד', שבועת העדות, כגון שנשבע אדם שלא [יודע] עדות מדבר פלוני כשתבעו בעל עדות להעיד, ולא נאמר בה ונעלם, וחייב על מזיד ושוגג קרבן עולה ויורד, שנאמר [שם] כי תחטא ושמעה קול אלה. שגגת', שלא ידע שחייב קרבן וידע ששבועה זו אסורה ושהוא שקר. זדונה, שידע שחייב קרבן. (ו)לא ידע שאסורה או שכח העדות ונשבע ואחר נודע שיודע העדות ונשבע לשקר אנוס ופטור אף מקרבן.
הנשבע ארבע שבועות אלו, או עונה אמן, או הן, ומחוייב אני בשבועה, קבלתי עלי שבועה זו, אחר משביע אפילו גוי וקטן, וכן השביעו אחר בשם המיוחד או באחד מהכנויין, כגון מי ששמו חנון או רחום או ארך אפים, בכל לשון, ואפילו בכנויי שבועה, (כשתותה) [כשבותה] שקוקה, או מותא שרואין שהוא מומתא, או לאו לאו והן הן דרך שבועה, ימין, ושמאל, מבטא, ואסר ליי או לכנוי, או באלה וארור והזכיר אפילו כנויין שיאכל, שזו אשה והוא איש, שאין לך בידיי, שאיני יודע עדותך, ומשקר, הוי שבועה לחייבו קרבן ומלקות. אבל אמר, אלה, או ארור, ושבועה בלא כנוי, אסור במה שנשבע ולא לוקה ופטור מקרבן.
<h2>דף כ.</h2>
המתפיס בשבועה, כגון ששמע אדם נשבע ואמר ואני, הואיל ולא השביעו חבירו ולא יצא מפיו, או נשבע שלא אוכל בשר זה וחזר ואמר פת זה כבשר זה, פטור אבל אסור בפת ובשבועתו.
<h2>דף כו.</h2>
כל ארבע שבועות אלה שנשבע באונס, או נשבע ונאנס מלקיים שבוע(ו)תו, או שהשביעו אנס פטור מכלום. לפיכך נשבעין לחרמין ולהרגין ולמוכסין, הלוקח ממון שלא ברשות המלך, או לוקח ברשות אבל מוסיף לעצמו על דבר הקצוב. וצריך הנשבע באונס להיות כוונתו בלבו בעת השבועה לדבר הפוטרו וכיון שאין יכול להוציא בפיו מפני האנס מותר, כגון שנשבע לאנס שלא יאכל בשר סתם ובלבו שלא יאכל היום או שלא יאכל בשר חזיר מותר. [והוא הדין שיכול לחשב אותה רגע. ואומר רבינו יהודה בשם ר"י, שאותן יהודים שמשביען השרים שלא לצאת מארצם יכולין לישבע סתם שלא יצאו ובלבם יחשבו היום ואפילו הוא מפרש שלא ילך כל ימי חייו יכול לחשוב בלבו שלא ילך כל ימי חייו אם לא יהא צורך...].
שבועת שגגות פטור, מעדות ופקדון, ששגג בפקדון ובעדות, אם שבועת שוא, שלא ידע שתפלין מצוה, ונשבע שלא ילבש, אם שבועת שקר, שנשבע שלא יאכל ושכח ואכל, או שלא אכל ונזכר שאכל, או שלא תהנה אשתו לו שגנבה כיסו והכתה בנו ונודע שלא גנבה ולא הכתה. ואם כן שגגת שבועת בטוי שחייב קרבן [עולה ויורד לשעבר, כגון שנשבע שלא אכל והוא יודע שאכל וששבועת שקר זו שנשבע אסורה, אבל לא ידע שחייבין עליה קרבן וכו'. וכיצד היא השגגה שחייבין עליה קרבן] להבא, שנשבע שלא יאכל פת חטים, וסבור שנשבע שיאכלנו, וזוכר החפץ שנשבע עליו אלא שגג בשבועה כיצד היתה, אבל נשבע שלא יאכל פת חטים ואכל פת חטים על דעת שהיא פת שעורים, אנוס ופטור, שנעלם ממנו חפץ שבועתו ולא השבועה. ואם נעלם ממנו החפץ והשבועה, כגון שנשבע שלא לאכול פת חטים וסבור שיאכלנו ואכל פת חטים על דעת שהיא פת שעורים, כאנוס הוי ופטור. נשבע שלא יאכל כבד ואכלו מפני צער והוא שוגג שסבור שמותר לאוכלו מפני צער, פטור שלא שב (מדעתו) [מידיעתו] ואכלה בטעות.
<h2>דף כו:</h2>
אין הנשבע חייב עד שיהא פיו ולבו שוין ויוציא בשפתיו, שנאמר [ויקרא ה'], לבטא בשפתים, כגון שגמר בלבו שלא יאכל היום ולא הוציא בשפתיו, או נתכון שלא יאכל לראובן ונשבע לשמעון. ואם נשבע שלא יאכל היום ואכל והתרו בו ואמר, פי ולבי לא היה שוה, שטעיתי בלשוני, לא לוקה עד שיקבל ההתראה ולא יטעון שטעה בעת התראה, אפילו טען אחרי כן אין שומעין לו, או התרו בו אמר, לא נשבעתי מעולם על דבר זה, ואחר שהעידו עליו (אם) [ש]נשבע, אומר, כן היה אבל לא היה פי ולבי שוין או תנאי היה בלבי, לוקה. אמרו לו, אשתך נדרה, ואמר בלבי הפרתי, מופר. אבל אמר, לא נדרה, והעידו שנדרה, אמר, בלבי היה להפר, אין שומעין לו. גמר בלבו שלא לאכול פת חטים ונשבע פת סתם אסור בפת חטים. ודווקא בתלמיד חכם אבל בעם הארץ אסור בכל מין פת שלא יקל בשבועות, כך פי' הר"ם מקוצי. ואם אמר אדם, על דעתכם אני נשבע, לא יכול לומר פי ולבי לא שוין, שלב אחרים במקום לבו. וכשמשביעין הדיינים הנשבע, אומרים, לא על דעתך אנו משביעין לך כי אם על דעתינו. הנשבע ופיו ולבו שוין, וחזר מיד בתוך כדי דבור, שהוא שלום עליך רבי, ואמר, נחמתי, אין זו שבועה, או אמרו לו, חזור בך, או מותר לך, וקבל ואמר, הן, או חזרתי בתוך כדי דבור מותר, שטועה היה ונעקרה השבועה. אבל חזר בלבו, או קבל מאחרים החזרה בלבו ולא הוציא מפיו החזרה, אין זה כלום.
<h2>דף כח:</h2>
שבועת שגגות פטור, מעדות ופקדון, ששגג בפקדון ובעדות, אם שבועת שוא, שלא ידע שתפלין מצוה, ונשבע שלא ילבש, אם שבועת שקר, שנשבע שלא יאכל ושכח ואכל, או שלא אכל ונזכר שאכל, או שלא תהנה אשתו לו שגנבה כיסו והכתה בנו ונודע שלא גנבה ולא הכתה. ואם כן שגגת שבועת בטוי שחייב קרבן [עולה ויורד לשעבר, כגון שנשבע שלא אכל והוא יודע שאכל וששבועת שקר זו שנשבע אסורה, אבל לא ידע שחייבין עליה קרבן וכו'. וכיצד היא השגגה שחייבין עליה קרבן] להבא, שנשבע שלא יאכל פת חטים, וסבור שנשבע שיאכלנו, וזוכר החפץ שנשבע עליו אלא שגג בשבועה כיצד היתה, אבל נשבע שלא יאכל פת חטים ואכל פת חטים על דעת שהיא פת שעורים, אנוס ופטור, שנעלם ממנו חפץ שבועתו ולא השבועה. ואם נעלם ממנו החפץ והשבועה, כגון שנשבע שלא לאכול פת חטים וסבור שיאכלנו ואכל פת חטים על דעת שהיא פת שעורים, כאנוס הוי ופטור. נשבע שלא יאכל כבד ואכלו מפני צער והוא שוגג שסבור שמותר לאוכלו מפני צער, פטור שלא שב (מדעתו) [מידיעתו] ואכלה בטעות.
<h2>דף ל.</h2>
ארבעה מיני שבועות הן, א', שבועת בטוי, שכת' [ויקרא ה'], כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להטיב. ומתחלקת לארבעה חלקים, שתים להבא ושתים לשעבר, שנשבע על (דבוב) [דבר] שעבר שעשה מעשה, שאכלתי ושזרקתי צרור לים או שדבר פלוני על פלוני, או שלא עשה, שלא אכלתי וכו'. או שנשבע על דבר העתיד להבא, שאוכל, שאזרוק, או לא אוכל. אם החליף בכל שבועות אלו הוי שבועת שקר ובמזיד לוקה משום לא תשבעו בשמי לשקר [שם י"ט], שוגג מביא קרבן עולה ויורד. ואין שבועת בטוי נוהגת רק בדבר שאיפשר לו לעשותן בין להבא ועבר.
ב', שבועת שוא, ומתחלקת לארבעה חלקים, א', שנשבע על דבר [הידוע] שאינו כן, כגון על שמים שאינו שמים ואבן שאינו אבן. ב', שנשבע על דבר שידוע לכל שהוא כן, כגון על שמים שהוא שמים. ג', שנשבע לבטל מצוה, שלא ילבש תפלין, לא ישב בסוכה, לא יאכל מצה או יתענה בשבת וי"ט. פסק רב יהודאי גאון שבכלל זה מי שנשבע שלא ליכנס בתקנת הקהל וכן איתא בתשובת הגאונים, רבינו יצחק ב"ר ורבינו יוסף טוב עלם. ד', שנשבע [על] דבר שאין בו כח לעשות, כגון שלא יישן שלשה ימים רצופים. כל נשבע כך במזיד לוקה משום לא תשא את שם יי אלהיך [שמות כ'], שוגג פטור מכלום.
ג', שבועת פקדון, שיש בידו ממון חבירו שהפקידו או הלוהו או עשקו או גזלו או מצא אבידה וכפר עובר לא תכחשו [ויקרא י"ט], ולא לוקה. ואם נשבע לשקר על שכפר לוקה משום לא תשקרו איש בעמיתו [שם]. ומשלם קרן שכפר עם חומש ומקריב אשם ודאי בין מזיד בין שוגג, שנאמר [שם ה'], וכחש בעמיתו בפקדון וגו' והיה כי יחטא ואשם, ולא נאמר, ונעלם, לחייב על שוגג כמזיד, אם יזיד בממון שנתחייב(ו) [בו] וידע בו בשעת שבועה, שאם שגג ולא ידע שיש ממון בידו מחבירו וכפר ונשבע ואחר ידע אנוס ופטור. או לא ידע שאסור לישבע לשקר על כפירת ממון פטור. ושגגת שבועת הפקדון היא כגון שנעלם ממנו אם חייבין קרבן עליו או לא, וידע שאסורה ושיש אצלו ממון.
ד', שבועת העדות, כגון שנשבע אדם שלא [יודע] עדות מדבר פלוני כשתבעו בעל עדות להעיד, ולא נאמר בה ונעלם, וחייב על מזיד ושוגג קרבן עולה ויורד, שנאמר [שם] כי תחטא ושמעה קול אלה. שגגת', שלא ידע שחייב קרבן וידע ששבועה זו אסורה ושהוא שקר. זדונה, שידע שחייב קרבן. (ו)לא ידע שאסורה או שכח העדות ונשבע ואחר נודע שיודע העדות ונשבע לשקר אנוס ופטור אף מקרבן.
הנשבע ארבע שבועות אלו, או עונה אמן, או הן, ומחוייב אני בשבועה, קבלתי עלי שבועה זו, אחר משביע אפילו גוי וקטן, וכן השביעו אחר בשם המיוחד או באחד מהכנויין, כגון מי ששמו חנון או רחום או ארך אפים, בכל לשון, ואפילו בכנויי שבועה, (כשתותה) [כשבותה] שקוקה, או מותא שרואין שהוא מומתא, או לאו לאו והן הן דרך שבועה, ימין, ושמאל, מבטא, ואסר ליי או לכנוי, או באלה וארור והזכיר אפילו כנויין שיאכל, שזו אשה והוא איש, שאין לך בידיי, שאיני יודע עדותך, ומשקר, הוי שבועה לחייבו קרבן ומלקות. אבל אמר, אלה, או ארור, ושבועה בלא כנוי, אסור במה שנשבע ולא לוקה ופטור מקרבן.
<h2>דף לו:</h2>
ארבעה מיני שבועות הן, א', שבועת בטוי, שכת' [ויקרא ה'], כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להטיב. ומתחלקת לארבעה חלקים, שתים להבא ושתים לשעבר, שנשבע על (דבוב) [דבר] שעבר שעשה מעשה, שאכלתי ושזרקתי צרור לים או שדבר פלוני על פלוני, או שלא עשה, שלא אכלתי וכו'. או שנשבע על דבר העתיד להבא, שאוכל, שאזרוק, או לא אוכל. אם החליף בכל שבועות אלו הוי שבועת שקר ובמזיד לוקה משום לא תשבעו בשמי לשקר [שם י"ט], שוגג מביא קרבן עולה ויורד. ואין שבועת בטוי נוהגת רק בדבר שאיפשר לו לעשותן בין להבא ועבר.
ב', שבועת שוא, ומתחלקת לארבעה חלקים, א', שנשבע על דבר [הידוע] שאינו כן, כגון על שמים שאינו שמים ואבן שאינו אבן. ב', שנשבע על דבר שידוע לכל שהוא כן, כגון על שמים שהוא שמים. ג', שנשבע לבטל מצוה, שלא ילבש תפלין, לא ישב בסוכה, לא יאכל מצה או יתענה בשבת וי"ט. פסק רב יהודאי גאון שבכלל זה מי שנשבע שלא ליכנס בתקנת הקהל וכן איתא בתשובת הגאונים, רבינו יצחק ב"ר ורבינו יוסף טוב עלם. ד', שנשבע [על] דבר שאין בו כח לעשות, כגון שלא יישן שלשה ימים רצופים. כל נשבע כך במזיד לוקה משום לא תשא את שם יי אלהיך [שמות כ'], שוגג פטור מכלום.
ג', שבועת פקדון, שיש בידו ממון חבירו שהפקידו או הלוהו או עשקו או גזלו או מצא אבידה וכפר עובר לא תכחשו [ויקרא י"ט], ולא לוקה. ואם נשבע לשקר על שכפר לוקה משום לא תשקרו איש בעמיתו [שם]. ומשלם קרן שכפר עם חומש ומקריב אשם ודאי בין מזיד בין שוגג, שנאמר [שם ה'], וכחש בעמיתו בפקדון וגו' והיה כי יחטא ואשם, ולא נאמר, ונעלם, לחייב על שוגג כמזיד, אם יזיד בממון שנתחייב(ו) [בו] וידע בו בשעת שבועה, שאם שגג ולא ידע שיש ממון בידו מחבירו וכפר ונשבע ואחר ידע אנוס ופטור. או לא ידע שאסור לישבע לשקר על כפירת ממון פטור. ושגגת שבועת הפקדון היא כגון שנעלם ממנו אם חייבין קרבן עליו או לא, וידע שאסורה ושיש אצלו ממון.
ד', שבועת העדות, כגון שנשבע אדם שלא [יודע] עדות מדבר פלוני כשתבעו בעל עדות להעיד, ולא נאמר בה ונעלם, וחייב על מזיד ושוגג קרבן עולה ויורד, שנאמר [שם] כי תחטא ושמעה קול אלה. שגגת', שלא ידע שחייב קרבן וידע ששבועה זו אסורה ושהוא שקר. זדונה, שידע שחייב קרבן. (ו)לא ידע שאסורה או שכח העדות ונשבע ואחר נודע שיודע העדות ונשבע לשקר אנוס ופטור אף מקרבן.
הנשבע ארבע שבועות אלו, או עונה אמן, או הן, ומחוייב אני בשבועה, קבלתי עלי שבועה זו, אחר משביע אפילו גוי וקטן, וכן השביעו אחר בשם המיוחד או באחד מהכנויין, כגון מי ששמו חנון או רחום או ארך אפים, בכל לשון, ואפילו בכנויי שבועה, (כשתותה) [כשבותה] שקוקה, או מותא שרואין שהוא מומתא, או לאו לאו והן הן דרך שבועה, ימין, ושמאל, מבטא, ואסר ליי או לכנוי, או באלה וארור והזכיר אפילו כנויין שיאכל, שזו אשה והוא איש, שאין לך בידיי, שאיני יודע עדותך, ומשקר, הוי שבועה לחייבו קרבן ומלקות. אבל אמר, אלה, או ארור, ושבועה בלא כנוי, אסור במה שנשבע ולא לוקה ופטור מקרבן.
